מתוך ההפיכה

והיא עמדה שם, האמא של אסתי, כמו בכל יום, וחיכתה לתשובה

אתר ההרס בספרסייד מיאמי

מאת: ריקי רט | מקור ראשון

כ"ט באב תשפ"ב |26.8.22

זה היה ביום ה־ 15 והאחרון של משלחת פיקוד העורף במבצע החילוץ בפלורידה. בימים שחלפו סייעו 17 חברי המשלחת בחילוץ הנספים מקריסת מגדל שמפליין דרום, בניין מגורים בן 13 קומות בעיירה סרפסייד במטרופולין העצום של מיאמי.

הם היו מותשים פיזית ונפשית, אבל רגע לפני שאספו את הציוד' הם רצו לתת תשובות לדבורה.

פעמיים ביום היא ניגשה אליהם, מדי יום ביומו, ובפיה בקשה: שימצאו את בתה' אסתי, ששהתה בבניין עם בעלה ועם אביה, בן זוגה לשעבר של דבורה.

הימים נקפו. האב נמצא. הבעל נמצא. רק אסתי לא.

טל לוי־דיאמנשטיין מתנדבת ביחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף, כקצינת התנהגות אוכלוסייה, היתה שם, והיא זוכרת את מבטה המאוכזב של האם.

"בכל פעם שפגשנו אותה הרגשנו שאנחנו חייבים לה תשובות. זה היה כך כלפי כל מי שאיבד את יקיריו, אבל אצלה זה היה משהו מיוחד", היא נזכרת. "ביום האחרון החלטנו במשלחת שזה הפרויקט האחרון שלנו: לנסות למצוא את אסתי.

עבדנו, צוות שלם, במקום שבו מצאו את אבא שלה.

אין גרגר על הרצפה, ואנחנו לא מוצאים. נשארנו עם חידה, כי בסך הכול בסוף יש פה תקווה: אולי היא ברחה ויצאה לחדר המדרגות? אולי היא ברחה לחניון? או למקום אחר?

זה היה מתסכל. "לא מצאנו אותה. חזרנו למלון בידיעה שנכשלנו במשימה. כל אחד תפס את האחר בחוסר חשק מופגן, והלכנו.

היינו אמורים לטוס למחרת בבוקר, וביום הזה עוד היו לנו סיכומים, פגישות.

היינו חייבים לסיים, לא יכולנו למשוך יותר.

באתר המשיכו לעבוד, אבל אנחנו היינו חייבים לצאת. ויצאנו למין צעדה כזאת

שהכינו בשבילנו לאות תודה, 2.5 ק"מ אם אני לא טועה, עד המלון.

התחבקנו. זה היה מצד אחד רגע עצוב מאוד, ומצד שני שמח

והיא עמדה שם, האמא של אסתי, כמו בכל יום, וחיכתה לתשובה. ואנשי הצוות שלנו

ניגשו אליה, לדבר איתה ולהסביר לה שבאמת עשינו כל מה שאפשר. הכול. והיא לא שם,

אנחנו לא יכולים להסביר את זה, אבל ימצאו אותה בסוף – אנחנו יודעים שימצאו אותה.

והם הלכו הצידה ודיברו איתה. והיא הייתה מאוכזבת.

"היא הלכה, ונכנסנו, ועמדנו בקבלה רק אנחנו. כל ההמון הלך. הכול נרגע.

ואז מישהו נכנס, אני לא זוכרת מי זה היה, ואמר: 'מצאו אותה'.

התברר שמצאו אותה כבר לפני יומיים. רק שהתהליך של הזיהוי לקח זמן.

כנראה בזמן שאנחנו, הצוות הישראלי, לא יודעת מאיזו סיבה, לא היינו באתר, מישהו מצא

אותה ופשוט לא דיווח.

התחבקנו. זה היה מצד אחד רגע עצוב מאוד, ומצד שני שמח".

חשבו שאנחנו מהמוסד

קריסת מגדל שמפליין דרום בסרפסייד מיאמי

ביום חמישי 24 ביוני 2021 , בשעה 1:22 לפנות בוקר, קרס שמפליין דרום.

בשבת, יומיים לאחר מכן, יצאה משלחת פיקוד העורף הישראלי לסייע באיתור הנעדרים במקום האסון. הם היו שם עם בני המשפחות ועם המחלצים, ברגעים הקשים של איתורן של 98 גופות.

שניים מחברי המשלחת הישראלית, טל לוי־דיאמנשטיין ואלוף־משנה אלעד אדרי, מפקד מחוז חיפה בפיקוד העורף, כתבו את חוויותיהם מהמשלחת בספר החדש "אחרי ששקע האבק" [הוצאת ניב], סיפור על נחישות, התמדה, יחסי אנוש וגאווה לאומית.

שני הכותבים היו אחראים על משימת מודיעין האוכלוסייה, פעולות שנועדו לשרטט את "מפת הלכודים" באתר ההרס, המכוונת את פעולות כוחות החילוץ באתר. הם תחקרו את בני המשפחה בדבר הרגלי יקיריהם הנעדרים, צפו בתמונות ובסרטונים ובנו טבלאות ותוכניות, שיסייעו בחילוץ.

אבל מה יש לנו, הישראלים, לתרום למעצמה הגדולה בעולם במבצע אזרחי כזה?

"בימים הראשונים האמריקנים לא הבינו מה אנחנו עושים שם", אומרת לוי-דיאמנשטיין. "המשפחות העריכו ושמחו, אבל נגיד את זה בבוטות: לא התאים לאמריקנים שחבורה של ישראלים באה לעזור להם. ברור שהם טובים מאיתנו בחילוץ. הם ענקיים, הם יכולים לעשות בשנייה את מה שלנו אולי יכול לקחת הרבה יותר זמן, אז לכאורה הם לא צריכים אותנו.

אבל הסיפור של מודיעין האוכלוסייה לא קיים בשום מדינה בעולם - לא רק בארה"ב, בשום מדינה בעולם. וברגע שהם הבינו את זה, היחס כלפינו השתנה". זה קרה, היא אומרת, כשגולן ואך, מפקד היחידה ומפקד המשלחת, תפס את אחד המפקדים בשטח אחרי יומיים, כשהמשלחת כבר הצליחה להשיג תמונה מסודרת של מספר הנעדרים והשטח המשוער שהם נמצאים בו. "הוא תפס אותו ואמר לו: 'תקשיב, אם אנחנו חופרים בנקודה הזאת, אנחנו מוצאים אדם מסוים'. ​ המפקד בשטח לא האמין, אבל מרוב תסכול היה מוכן לנסות. והנה, הם באמת הצליחו להגיע לאותו אדם. וברגע הזה כולם שאלו את עצמם: איך הם יודעים את זה? חשבו שאנחנו מהמוסד ולכן יש לנו יכולת לגלות דברים, אבל בפועל זה פשוט היה תחקיר שהוביל לתוצאות. ברגע כזה פתאום היה ברור מה הערך המוסף שלנו".

"שאלתי: 'תגידו, זאת זכוכית מחוסמת?', ואחד המהנדסים אמר לי: 'כן'. אמרתי: 'אנחנו ממש פה, אנחנו ממש לידו'. אז הוא אמר לי: 'לא, זה היה חדר סטודיו'. אמרתי לו:'יש פה מישהו'. ובאמת, לקח שעתיים, אבל מצאו אותו. זה בדיוק הסיפור של מודיעין אוכלוסייה"

דוגמה נוספת ליתרון הישראלי קשורה לאמן זכוכית. "ישבתי לריאיון עם אחת המשפחות, והבת סיפרה שאבא שלה הוא אמן זכוכית, ובדרך כלל לא ישן עם אמא שלה, אלא ישן בסטודיו", מספרת לוי־דיאמנשטיין. "היא ציינה שהוא עובד עם זכוכית מחוסמת. זכרתי את זה. כשחפרו בשטח הרלוונטי בדירה. ובאמת מצאנו את כולם, חוץ מהאבא". באותו היום היא הגיעה לאתר וזיהתה אזור עם זכוכיות שונות מאינספור הזכוכיות המנופצות בשטח. "אפשר לראות שזו זכוכית אחרת, שונה, שהייתה פעם חלק ממשהו אחר. שאלתי: 'תגידו, זאת זכוכית מחוסמת?', ואחד המהנדסים אמר לי: 'כן'. אמרתי:' אנחנו ממש פה, אנחנו ממש לידו'. אז הוא אמר לי: 'לא, זה היה חדר סטודיו'. אמרתי לו: 'זה פה'. ובאמת, לקח שעתיים אבל מצאו אותו. זה בדיוק הסיפור של מודיעין אוכלוסייה. את לוקחת מידע ומצליבה אותו".

"לקחת מה שהעין הרגילה תשליך הצידה, ולראות איזה רמז הוא מביא לנו. מחלצים, יותר משהם צריכים לחפור, צריכים כל הזמן להיות צינור של העברת מידע, ובמידת האפשר הם מתשאלים ועושים מה שצריך בשטח".

טל לוי־דיאמנשטיין, יועצת ארגונית ומלווה עסקית ממודיעין

טל לוי־דיאמנשטיין, יועצת ארגונית ומלווה עסקית בת 37 ממודיעין, היא אמא לשלושה, שהקטן שבהם בן שלושה חודשים. היא גדלה בנילי, יישוב סמוך למודיעין, והתחנכה בתנועת הנוער בית"ר. אחרי התיכון המשיכה לשנת שירות בפנימייה, אחר-כך התגייסה לשירות בתור מ"כית בנים במחו"ה אלון. היא חלמה לצאת לקצונה, אבל לא עברה את המיונים. "זה נראה לי הדבר הטבעי, אבל צה"ל פחות התחבר לרעיון", היא אומרת. "זה היה ממש בתקופת ההתנתקות. ישבתי בוועדה, ואמרו לי: את מתנחלת, גדלת בבית"ר, איך תסתדרי עם פקודות פינוי? אמרתי שאני ממש בסדר עם פקודות, אבל לא התקבלתי לשלב הבא. וזה נורא ביאס אותי, אבל התמודדתי". כשהשתחררה מהצבא עבדה בלשכת שר התחבורה שאול מופז. באחד המבצעים שנערכו אז בדרום היא נסעה עם מופז לשטח, ופגשה בחיילי מילואים. "קיבלתי פטור אוטומטי ממילואים, אבל כשנסעתי איתו לאחד הסיורים האלה וראיתי פתאום המון חיילים וחיילות, אמרתי: אני רוצה לעשות משהו חשוב בזמן חירום. אני רוצה להיות מעורבת יותר". היא חזרה הביתה וכתבה לצה"ל שהיא מבקשת להתגייס למילואים. "חזרה אליי פקידה ושאלה: לְמה את צריכה את זה? אמרתי לה: כי זה חשוב לי. אז היא אמרה לי: אין לי איך לשבץ אותך. לא צריך מ"כיות בשום מקום. אמרתי לה: שימי אותי בכל תפקיד, לא אכפת לי, אני רק רוצה לעשות משהו ביחידת החילוץ". יחידת החילוץ של פיקוד העורף מורכבת מאנשי מילואים מקצועיים בתחומם, ונמצאת בכוננות 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. אנשיה נקראים בזמני חירום למשימות חילוץ והצלה בארץ ובעולם - נפאל, האיטי, הפיליפינים. לוי־דיאמנשטיין הצליחה להתקבל ליחידה, אף שלא הייתה לה שום הכשרה לכך, רק משום שהביעה מוטיבציה. "המראיין אמר לי: אני לא חושב שזה מתאים לך, אבל בואי ננסה. באותה תקופה לא היו הרבה נשים ביחידה, אז זה היה אירוע מוזר גם ככה. הייתי נחושה להוכיח את עצמי". בתחילה עבדה בחילוץ עצמו. היא סייעה באתרי בנייה שפועלים נפלו בהם, ובזירות טרור כמו בתים שנפגעו מרקטות. כעבור כמה שנים עברה לתחום האוכלוסייה – סיוע דרך המידע האנושי המצטבר בשטח. "מש"קי אוכלוסייה הם מחלצים לכל דבר ועניין, אבל מעבר לעבודה שלהם בחילוץ, תפקידם להסתכל רוחבית על הכול – למשל, לנסות למצוא חפצים בזירה שיכולים לספר עובדות שיסדרו מחדש את התמונה. ​ הרעיון הוא לקחת מה שהעין הרגילה תשליך הצידה, ולראות איזה רמז הוא מביא לנו. מחלצים, יותר משהם צריכים לחפור, צריכים כל הזמן להיות צינור של העברת מידע, ובמידת האפשר הם מתשאלים ועושים מה שצריך בשטח". אתם מתארים את עבודת המיפוי הזו ארוכות בספר, אבל בסוף לא הצלחתי להבין למה משנה באיזה חדר נהג לישון אדם מסוים, ומה היו התחביבים שלו, אם הכול קרס וממילא כולם מתים. "זאת שאלה טובה, הרבה אנשים לא מבינים. מחלצים, יותר משהם צריכים לחפור, צריכים כל הזמן להיות צינור של העברת מידע, ובמידת האפשר הם מתשאלים ועושים מה שצריך בשטח".

זה לא שאנחנו חכמים יותר מאנשים אחרים. אנחנו פשוט עניים יותר

אנשי מקצוע יבינו מיד מה אני רוצה להגיד. ​ בסוף, בשביל המחלצים, השאלה אם לחפור כאן או כאן היא עניין של כמה שעות, לפעמים אפילו כמה ימים. בחניון התת־קרקעי, שקרס ברמת החייל ב־ 2016, היה פחות או יותר שטח שידענו להגיד שנמצאים בו אנשים, אבל את חופרת וחופרת וחופרת ולא מגיעה לכלום. בישראל אין זמן ואין משאבים, אין יכולת לסגור עכשיו את רמת החייל לחודש או חודשיים, ולכן חשוב כל כך להבין איפה בדיוק היו אנשים. צריך לתכנן משימה. כשמאה מחלצים עובדים באתר, יש לזה המון השלכות לוגיסטיות: את עוצרת רחוב, את מביאה אוכל לאנשים, את מביאה שתייה, את מביאה מוניות, את דואגת למקום לישון. במיאמי היו 500 מחלצים, זה מטורף. "וזה העניין: זה לא שאנחנו חכמים יותר מאנשים אחרים. אנחנו פשוט עניים יותר, והצורך הזה לאלתר הוליד את התפקיד הזה. ​ לצורך העניין, במיאמי התכוננו לעבודה של חודשיים, כי בעולם לא עובדים כמונו, אלא פשוט מקלפים. מורידים שכבה אחר שכבה.

בישראל אנחנו עובדים הפוך: את צריכה למצוא אדם מסוים - תעבדי על למצוא אותו. ברגע שמצאת את כל האנשים, אפשר לסגור את האתר. ברגע שמצאת את כולם – פינוי ההריסות יכול כבר לרוץ מהר יותר".

לפעמים קורים ניסים

אחת השאלות שנשאלו חברי המשלחת שוב ושוב מלווה אותם בכל מקום בעולם: האם הם עוזרים רק ליהודים? התשובה היא כמובן לא. ישראל שלחה במשך השנים משלחות לכל מקום שנדרשה בו עזרת חירום כזאת. "ישראל מציעה עזרה בכל מקום שיש בו אירוע הומניטרי, גם אם לא כולם מקבלים אותנו. אחת המשלחות האחרונות הייתה בגינאה המשוונית, בבסיס צבאי שאין בו יהודים בכלל. ברור שכשהגענו למיאמי, לפחות ביום־יומיים הראשונים השאלה היהודית הייתה שם. מישהי ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו מתשאלים גם את הלא יהודים. בשבילי זו הייתה פתאום כאפה מצלצלת, להבין איך זה מצטייר מנקודת המבט שלהם, אבל זה באמת לא עניין אותנו. ברגע שאת מגיעה ואת שם, את שם. את מחפשת את כולם".

"פגשתי את אבא של אחת הבנות שנהרגו באסון, ודיברנו. הוא הזכיר לי שבאחד הימים הוא שאל אותנו שאלה, ואני ויובל, קצין האוכלוסייה, הבטנו זה בזה ולא ידענו מה לענות. ואז הוא הסתכל עלינו ואמר: 'תקשיבו, אני כבר מבין שאני לא הולך לקנות איתה גלידה אחרי מה שקרה'. זה נצרב בי"

הגעת המשלחת נוטעת תקווה באנשים, אבל בבניין שהתמוטט כבר אי אפשר היה למצוא אנשים חיים. יצקתם במשפחות אופטימיות שגויה?

"בדיוק השבוע פגשתי את אבא של אחת הבנות שנהרגו באסון, ודיברנו.

הוא הזכיר לי שבאחד הימים הוא שאל אותנו שאלה, ואני ויובל, קצין האוכלוסייה, הבטנו זה בזה ולא ידענו מה לענות.

ואז הוא הסתכל עלינו ואמר: 'תקשיבו, אני כבר מבין שאני לא הולך לקנות איתה גלידה אחרי מה שקרה'.

זה נצרב בי.

ולעומת זאת, באחד הימים עצרו את העבודות - אולי כי היה חם, אולי מסיבה אחרת - ואז הייתה התכנסות של בני משפחה, ומישהו שאל אם אנחנו יכולים להשפריץ מים על האתר, 'כי יש שם אנשים שהרבה זמן לא שתו'.

"כמעט כל מי שהיה שם הבין שיש איזו תפיסת מציאות בעייתית. אבל בשביל האיש הזה זה היה סופר־חשוב. הוא לא סתם אמר את זה כדי לקבל תשומת לב. הוא באמת האמין בזה שאהוביו נמצאים שם וממש צמאים למים.

תפיסת המציאות היא אינדיבידואלית מאוד, ואת כל הזמן הולכת על קו דק: עד כמה את משלה את המשפחות, ועד כמה את מורידים אותן לקרקע המציאות?

"יש גם אמונה אמיתית, אגב. אנחנו באמת מאמינים שלפעמים קורים ניסים. קרו ניסים - בטורקיה, בהאיטי. האם זה אומר שזה בסוף יקרה בסיפור הזה? אני לא יודעת.

אבל אנחנו נורא רוצים להאמין. אחד הדברים שלמדתי באירוע הזה היה שאנשים היו נואשים שנמצא שריד מיקיריהם, שהם יוכלו לקבור אותו ולקחת אותו ולהיות איתו. ולכן אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה שאחרי שהודיעו לאנשים שבני המשפחה שלהם נמצאו, הם הודו לנו וחיבקו אותנו וגם את המחלצים בשטח.

אותי זה הפתיע, אבל ההבנה שלי היום היא שאנשים רוצים סוף לסיפור. הם לא רוצים לחיות כל חייהם במחשבה 'אולי הבת שלי ברחה מהמקום ואני לא יודעת'".

"חצי ממלוניות הקורונה היו של חולים. היו שאמרו להם, 'מה אתם מתבכיינים? תראו איך אתם עושים חיים', אבל למעשה הם היו מסכנים, כי הם ממש היו בבידוד. וגם החיילים של פיקוד העורף היו מסכנים. המטרה הייתה לראות שאנשים מחזיקים את הראש מעל המים"

כשהיא לא נמצאת בזירות אסון, לוי־דיאמנשטיין נשלחת גם למשימות אחרות בשירות המילואים שלה בפיקוד העורף. במהלך מגפת הקורונה, למשל, היא גויסה לסייע בניהול מלוניות הקורונה. "הן פעלו קצת כמו ב'אח הגדול': אנשי מילואים ישבו בחמ"ל, צפו בכל המצלמות ודיברו עם הדיירים דרך רמקולים. התפקיד שלי היה לראות איך הצוותים מתמודדים עם השיחות והבקשות של הדיירים. היו מלוניות בידוד, והיו מלוניות של חולים. היו המון שיחות, מ'אני רוצה פיצה' ועד 'בא לי להתאבד', הכול מהכול. אנשים באמת איבדו את זה. בשבוע השני של הקורונה פתאום הייתה הבנה שבערב החג יהיו אנשים שיבלו בתוך המלוניות. ופתאום גם הייתה צמיחה עצומה בנדבקים, והגענו בשיא ל־ 32 מלוניות". היה שלב שבו כולם רצו לצאת למלוניות. "היה דיסוננס: חצי מהמלוניות היו מלוניות בידוד של כל מי שחזר מנתב"ג, שהיו כמו כלא, וחצי היו מלוניות חולים, שלכאורה עשו בהן חיים. היו אנשים שאמרו להם, 'מה אתם מתבכיינים? תראו איך אתם עושים חיים', אבל למעשה הם היו מסכנים, כי הם ממש היו בבידוד. וגם החיילים של פיקוד העורף היו מסכנים. המטרה הייתה לראות שאנשים מחזיקים את הראש מעל המים. "עשינו הרבה מאוד מיזמי התנדבות של יושבי המלוניות לטובת אחרים. למשל, לערוך שיחות טלפון עם אנשים בודדים ולהתעניין בשלומם. היו כל מיני סיפורים מרגשים של אנשים שנפטר להם מישהו מקורונה בזמן שהם היו במלונית, אז עזרנו להם לשבת שבעה.

מה שלמדתי מזה, והבאתי את זה למיאמי, היה שהאדם מחפש משמעות. אני תמיד אומרת את זה, אבל במלוניות הקורונה זה היה נורא ברור: כל מי שמתקשר ומעמיס על הקווים צריך משהו - צריך משמעות למה שהוא עושה. וזה מה שניסינו ליצור. בהרבה מקומות הצלחנו". פעם, היא מספרת, הגיעה למלונית באזור כפרי, ומיד כשנכנסה שמעה אישה צורחת על פקידת הקבלה, חיילת צעירה. "היא טענה שרימו אותה, שהבטיחו לה שהיא מגיעה למקום אחר, ובפועל הביאו אותה לכאן", מספרת לוי־דיאמנשטיין. "ביקשתי לדבר איתה. היא אמרה לי: 'אני מורת דרך, כבר הייתי במקום הזה, וזה מקום גרוע. אני לא מוכנה להיות פה. לא אשאר פה, כלום לא יעזור לכם'. הסברתי לה שאין שום אפשרות להעביר אותה מיד למקום אחר. הצעתי לה בינתיים שתארגן הדרכה לדיירים האחרים במלון. היא ענתה: 'אני יכולה לעשות את זה, אבל אני לא מתכוונת להישאר פה'. אמרתי לה: 'אין בעיה. נדאג שמחר ינסו למצוא לך מקום אחר. אבל זה ייקח זמן, ובינתיים הילדים שלך פה, וגם ככה כולנו במצוקה, והם חווים אותך צועקת. הייתה טעות, נתקן אותה'. היא ביקשה שנארגן לה חבל בשביל פעילות אימון בחוץ, ויום למחרת קיבלתי תמונות שלה מתאמנת בטבע עם החולים. היא כבר לא רצתה לעבור משם. זה סיפור חזק שמעיד עד כמה כשאנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו, ושאנחנו פעילים, הכול מתגמד - האוכל, התנאים. ​

בני המשפחה הפכו לחלק ממנגנון החיפוש. קיר זיכרון סמוך לאתר האסון

"אותו הדבר במיאמי: הרבה פעמים שואלים אותי מה הסיפור, וזה הסיפור - להפוך אנשים לאקטיביים. תחשבי רגע על זה: אנחנו תלויים במישהו אחר, ואין לנו שום דרך לעזור. הפסיביות הזאת היא מטורפת. כל הזמן אנשים באים אלייך: מה קורה? מה קורה? מה עשית? מה לא עשית? כי הם בלחץ. אני חושבת שהפעולה שעשינו הופכת אנשים לחלק מהמנגנון, מהצוות המחפש, עם המידע שהם נותנים".

"ממש לא פראיירית. אני לא רואה בזה פראייריות. אני חושבת שזאת המדינה של כולנו. כל מי שיכול ורוצה ומסוגל לתרום, צריך לתרום".

לאחרונה ייסדה לוי־דיאמנשטיין את פורום "המילואימיות" לנשים המשרתות במילואים. היא מהאחוז היחיד באוכלוסיית ישראל שמשרת במילואים, אך בניגוד לרבים היא לא רואה בכך עוול למשרתים. "זאת מדיניות מכוונת מאוד. זה לא שהצבא אומר: 'תקשיבו, אני רוצה להגיע ל־ 10%, ואין לי את מי לגרד'. החזקת מילואימניקים מיומנים, כשירים ומנוסים דורשת הרבה משאבים, אז צריך לבחור איפה להשקיע". אבל בסוף את מקבלת תגובות של "איזה פראיירית". "אני לא רואה בעצמי פראיירית. האם יש פראיירים? בוודאי. האם יש תסכול ושחיקה במערכת? ברור. השירות הצבאי והלאומי צריך לפעול על כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. כל מי שחי פה צריך לתת, נקודה. אבל בכל הנוגע לשירות צבאי, אני רוצה לישון טוב בלילה. אני רוצה שאנשים מקצועיים ובעלי מוטיבציה יתפסו את העמדות האלה, כמו בכבאות. בעיניי, המוטיבציה היא השיקול הכי חשוב, ואחריו השיקול המקצועי, שכולל כישורים נרכשים. אז אני לא רואה בזה פראייריות. אני חושבת שזאת המדינה של כולנו. כל מי שיכול ורוצה ומסוגל לתרום, צריך לתרום". יש נושאים שדורשים התמקצעות, אבל יש גם תפקידי "שמירה", שצריך מי שיאייש אותם. "אין כזה דבר. אני לא מסכימה עם זה. גם אנשי הלוגיסטיקה שלנו, שמביאים לנו שרוכים לנעליים למשלחות החילוץ - אם הם חושבים שהם סתם שם, יש בעיה במפקד. לדעתי, אם תשאלי אותם, הם לא חושבים שהם סתם שם. הם מבינים שכשהנעליים שלי לא תקינות וכשהאוכל שאני מקבלת לא טוב זה פוגם בעשייה. זאת לגמרי משימת המפקד, להסביר למשרת למה הוא קריטי בסיפור הזה. זאת לא קלישאה. צריך גם לתת תגמול על השירות, וגם לתת למשרת זמן להיות הכי מקצועי, וגם להציב לו יעדים במקצועיות. גם מי שעושה שמירות... היום, למשל, כל החבר'ה שיושבים בקו התפר – אם הם מתייחסים לעצמם כסתם, שלא יהיו שם. עדיף שלא יהיו שם מאשר יהיו שם סתם". כמה ממשרתי המילואים הן נשים? "17 אחוזים. השיעור עולה, ואנחנו בשאיפה שהוא יעלה עוד. גם הצבא בשאיפה שהוא עוד יעלה". ​ מה מבדיל בין מילואימניק למילואימניקית? "למפקד המשלחת שלנו יש שבעה ילדים, בלי עין הרע, ולי היו שניים בזמן שהיינו במיאמי. אבל לא הפסקתי להישאל מי עם הילדים, ולמה אני עושה להם את זה. חלק מהמשלחת חזרה מוקדם יותר, ושאלו אותי למה אני לא חוזרת איתם. לא היה ערעור על המקצועיות שלי, ואני ותיקה ביחידה, ועדיין השאלה הזו עלתה כלפיי ולא כלפי הגברים ביחידה. זה הטריף אותי. וכשחזרתי הביתה הבנתי איזו דרך עברתי ביחידה, מהאימון הראשון שלי שם למקום שלי עכשיו. הבנתי שיש הרבה נשים שלא עושות את הדרך הזו, ומבחינתי העולם מפסיד. "לכן הקמנו את הקהילה של המילואמיניקיות - לא כדי להתבכיין ביחד אלא כדי לשפר את הדברים, להתכנס, לדבר. אנחנו רוצות להבין איך משנים מדיניות לא בכוח. אנחנו לא נאבקות נגד הצבא, אלא מאוד בעדו. אנחנו רוצות לעשות את מה שאנחנו יכולות לעשות, ואנחנו יכולות לעשות הרבה. אני חושבת שהצבא קיבל את זה בחיבוק".

אז מה חשוב לכן לשנות?

"למשל את הסיפור של הפטור האוטומטי. אישה מקבלת פטור ממילואים כשהיא יולדת. אבל יש הרבה נשים שיכולות עדיין לתרום. אם יש לך רצון, את יכולה. זה הצעד הראשון. אנחנו עובדות המון על התפיסה הארגונית: מפקדים מפחדים להעסיק מילואימניקית, מתוך מחשבה שעוד מעט זה נגמר, כי או־טו־טו היא תצא לחופשת לידה. וזה חבל. הרבה נשים יוצאות בפטור בגיל 20 ־ 21 , ואז לומדות ומתמקצעות. יש להן יכולות פנומנליות. אבל הצבא כבר נפטר מהן. את יכולה להגיע בגיל 37 או 38 או 39, כשהילדים גדולים ויש לך מה לתת, אבל איך תיכנסי פתאום למילואים?

אז אחד הדברים שאנחנו עובדות עליהם היום עם הצבא הוא להקים אתר 'דרושים' למילואים. גם גברים וגם נשים יוכלו להסתכל על זה ולהגיד: זה מתאים לי. אני רופא, אני רופאה, אני מהנדס, אני עובדת סוציאלית, אנחנו יכולים לתת – אז למה לא? לכן אמרתי שבעיניי שיקולי המקצועיות והמוטיבציה הם החשובים". לצאת למשלחת חילוץ זו טלטלה מטורפת. לראות גופות ולעמוד מול המשפחות, זה לא פשוט. "לצה"ל יש פרוטוקולים ברורים כדי להתמודד. למשל, עיבוד קבוצתי בסוף כל יום, או בסוף המשמרת, עם המפקד האורגני. המטרה היא לאוורר את התחושות בזמן אמת, ולזהות סימני מצוקה. אנחנו עוברים הכשרות. יש לנו קציני חוסן ביחידה, וכל דרג המפקדים עוברים איתם הכשרות לזיהוי סימנים מקדימים ולטיפול ראשוני בשטח. קציני החוסן נמצאים שם כל הזמן, הם בקשר עם החיילים. כולם מכירים אותם, וכולם יודעים לפנות אליהם אם צריך, או להפנות אליהם - להגיד להם: אני מרגישה שצריך לשים עין על מישהו. וכשאת חוזרת ממשימה, יש סיכום מנטלי עם קציני החוסן ביחידה, ואחר כך גם יש קשר קבוע שהם מנהלים סביב הסיפור הזה. "בשבילי, לפחות, הספר סייע במובן מסוים לפרוק את האירוע המטלטל. חזרתי מהמשלחת עם משמעות גדולה יותר לחיים ממה שהייתה לי לפני כן. אני תמיד מעריכה את החיים, אבל כשהגעתי ממקום כזה, אחרי שבועיים וחצי, חזרתי עם הערכה הרבה יותר גדולה לחיים. האירוע הזה נתן לי יותר מאשר לקח ממני".

הראיון באדיבות: מקור ראשון

הצילומים: באדיבות דובר צה"ל